<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף ו:</h2>
בפרק קמא [דקידושין (דף ו')] פסקינן שהנותן על מנת להחזירה הרי זה מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל הפירות כל זמן המתנה (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ט).
<h2>דף ז.</h2>
אמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כ"ו) שהקרקעות נקנין דבר תורה בג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה, לס"ג, בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב שטר, לס"ג, ואם תאמר ומאי מהני הדמים כיון דבעי שטר מכר עדין יש לומר דמהני במוכר דאמר לא יקנה הלוקח עד שיתן הדמים, ל' תו'. ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטר איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, לס"ג כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למהדר לא מציתו למהדר (בם) [בכו] אי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למהדר הדרנא בי, עכ"ל התלמוד בפ"ק דקידושין (דף כ"ו), אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה בית מדין ערב וכעניין זה אמר פ"ק דקידושין (דף ז'), עכ"ל ס"ג, דקאמר התם וכן לעניין ממונא — פ"ה מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו מכורה מדין ערב, ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה [משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידיה] מקנה שדהו — הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני, תן מנה לפלוני ותקנה [לו] בו שדי קנה מדין שניהם, עכ"ל שם.
<h2>דף ח.</h2>
ר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי כדמשמע פרק קמא דקידושין (דף ח'). וצריך ליזהר שלא יכתוב בהרשאה שביד גוי וקנינא מיניה דאין שליחות וקניין לגוי וכתבינן וקנה הגוי ואע"ג דאמרינן במרובה (ב"ק דף ע') והילכתא שליח שוויה ואין שליחות לגוי אינו אומר שליח שוויה אלא לעיניין שלא יכול לעכבם, לס"ג.
<h2>דף ח:</h2>
הלוקח מחבירו קרקע או עבדים או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה וכל הרוצה מהם חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע ועל כל כיוצא בזה אמרין פרק קמא דקידושין (דף ח') מנה אין כאן משכון אין כאן, לס"ג, וכן בפדיון הבן וכן הקונה דבר מחבירו ולא עשה שום חזקה אלא שמסר לו משכון לקיים המקח צריך שיאמר שיקנה בגוף המשכון כך וכך אם יחזור מן המקח דהכי אמרינן גבי בני רב הונא בר אבא זבון ההיא אמהתא בפרטי לא הוו פריטי בהדייהו אותיבי נסכא עלייהו אייקור אמהתא אתו לקמיה דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן, יש מפרשים דהיינו דווקא באשה וקניין עבד ואמהתא לפי שניקנין בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד המקבל אבל אדם נותן מתנה לחבירו משיכת המשכון כמשיכת המטלטלין ומביאין ראיה מהא דאמר פרק האומנין (ב"מ ע"ה) דהיכא דאיתו חבילה לידו שבאו כלי אומנתו של פועל ליד בעל הבית שוכר עליהם עד כדי שכרן ואין סברא לחלק בין מתנה לקידושין [ולא דמי לחבילה שגרמו לו הפסד וגם] החבילה לא בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור עליה פועלים וכשרגילין לעשות שידוכין צריך להזהר בדבר יפה שיאמר הריני מקנה לך בגוף [החפץ כך וכך דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך] משכון מנה אין כאן משכון אין כאן, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין (דף ח' עיין שם בתוס' ד"ה מנה). וכן הדין בראובן ושמעון שהתנו זה עם זה גם בפני בית דין לשלם כל אחד לחבירו מי שיחזור מן התנאים שהיו ביניהם מעות קצובות והניחו משכון תחת מעות ולא עשו קניין ואמרו מעכשיו תהיה המשכון שלך בעבור י' לטרי' או יותר או פחות כל אחד יכול לחזור אם ירצה דמנה אין [כאן] משכון אין כאן, עכ"ל תו' (שם) (עיין בבעל העיטור מאמר שני קניין).
<h2>דף יג.</h2>
אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה, לס"ג וצריך שיהא הסודר שלו דקאמר התם (ב"מ מ"ו) גבי היה עומד בגורן וניקנינהו בחליפין ומשני דלית ליה סודר ועל כרחך רצה לומר שהבגדים שלבוש שאולים הן דאטו באדם ערום מדבר בה דפריך התם אטו בגברא ערטילאי עסקינן לאו דווקא אלא כלומר שאין לו בגדים אלא שאולים ומכאן צריך להזהר כשקונין (לחתן) ולכלה בשעת חופה שיהיו המלבושים שלהן ולכך נהגו העולם לעשות קניין במלבושי העדים כדי שלא לבייש מי שאין להם מלבושים ומיהו אם [נתן] המשאיל רשות לשואל לקנות שפיר דמי ונוהגין באשכנז שהמלבושים שלובשות הכלות בשעת חופה לעולם הן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה, עכ"ל התוס' בפרק הזהב.
<h2>דף כב:</h2>
עוד שם עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה דהוקש לקרקעות, ומה היא חזקה שישתמש בהן בפני רבו כגון שהתיר לו מנעלו או הנעיל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או גרדו או הלבישו או הגביה רבו וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו ותקפו והביאו אצלו קנה אם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקני, עבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה בדברים שהעבדים נקנה בהם לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו.
כיצד קונין בהמה במשיכה אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה שקנה אלא אפילו קרא לה ובאת או שהכישה במקל ורצתה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה והוא שימשוך בפני הבעלים אבל משך שלא בפני הבעלים עד שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקני.
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן בפרק קמא דקידושין (דף כ"ג) אבא שאול אומר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין אבל העבדים הקטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה בהן וא"ר יהושע בן לוי בפרק השולח (גיטין דף ל"ט) הלכה כאבא שאול ובסדר תנאים ואמוראים פסק בכל מקום כרבי יהושע בן לוי.
<h2>דף כג:</h2>
הנותן לעבד או לאשה מתנה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בחזקת הבתים (ב"ב נ"א), לס"ג. דקדק הר"י דאע"ג דקמשוי הכא תלמודא אשה לעבד מ"מ אינם שוים מכל דיניהם דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה האשה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף נ"א) ואילו נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל, עוד אינם שוים מדין אחר שהרי אם נתנו לו אחרים מתנה סתמא יזכה בו רבו בין בגוף המתנה בין בפירות ולגבי אשה היכא (אתנו) [דנתנו] לה אחרים מתנה הבעל אוכל הפירות והגוף לאשה כדין נכסי מלוג וכן משמע בירושלמי פרק מציאת האשה (כתובות פ"ו ה"א) דקאמר מפני מה אמרו מציאת אשה לבעלה מפני שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך לומר מתנה כלומר יכולה לומר נתונים הם לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי אומרת דמתנה הרי כולה לבעל מה היתה מרוחת לומר כן והלא הבעל קונה הכל אם כך הרבה חילוקין יש בין אשה לעבד, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ג ד"ה ורבי אלעזר).
הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה בעל כן אמר ר' אלעזר פרק קמא דקידושין (שם), לס"ג כדאיתא התם אמר רב ששת דכ"ע לא פליגי דאין קניין לעבד בלא רבו ואין קניין לאשה בלא בעלה — פ"ה אי יהבי להו סתמא והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר לו על מנת שאין לרבו רשות בו ר' מאיר סבר דכי אמר ליה הכי קני עבד וקני רביה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קני עבד וקני רביה כי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא מקנו ליה דאמר ליה על מנת שתצא בו לחרות, עכ"ל התלמוד שם. אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופו של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר הרי המעות האלו נתונין לך על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או ע"מ שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן לעבד ע"מ שתאכל או תשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחרות לא קנה האדון וכן כל כיוצא כזה. ר"ת ורבי משה (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"ג) פוסקין כר' אלעזר (קידושין כ"ג) כאשר בארנו אבל רבינו שמואל פוסק כרב ששת שחולק עליו ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד או לאשה על מנת שאין לאדון או לבעל רשות בהן שמועיל וכן מוכחה סוגיית התלמוד בכל מקום וכן ר"י (שם תוד"ה ורבי אלעזר) פוסק כרב ששת.
<h2>דף כה:</h2>
בדין הגבהה פירש רש"י (קידושין דף כ"ו ד"ה אי נמי) שצריך שיגביה ידיו ג' טפחים מתורת לבוד ור"ת פירש (שם ד"ה אי נמי) דסגי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתוף מבואות דרבנן, אומר ר"ת (ב"מ מ"ח ד"ה נתנה) דהלכה כר' יוחנן. בפרק אחרון דע"ז (דף ע"ב) מסקינן משיכה בגוי קונה ובפרק הספינה (ב"ב ע"ו) מוכיח שהואיל דספינה אי אפשר להגביה ויש טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנת במסירה וכן כל כיוצא בזה ומה ששנינו בפרק קמא דקידושין (דף כ"ה) בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה והנהגה בבהמה היא המשיכה וקניין משיכה במקום שיכול להיות טוב הוא מקניין מסירה ולא תועיל המסירה.
הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה, עכ"ל ס"ג, כדתניא וחכמים אומרים זה וזה ניקנין במשיכה ונראה לר"י (קידושין כ"ה ע"ב ד"ה בהמה) דלעולם עדיפא משיכה ממסירה ורוצה לומר דוקא במשיכה ולא מסירה וכן סובר רשב"ם (שם בא"ד) דמשיכה חשובה ממסירה דפירש בפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו) אביי ורבא דאמרו תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שניהם משיכה קונה בסימטא, מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שני[הם] (שותפין) משום דלא אפשר התם במשיכה ואין משיכה אלא כשמושך לרשותו והאי לאו רשות דיליה. משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה [ש]הוא צריך מה שאין כן ברשות הרבים וכיון דאפשר במשיכה שהוא קניין חשוב לאו אורח ארעא למקני במסירה שהוא קנין גרוע ועוד שאם יש דבר שקניינו במסירה ולא במשיכה למה לא תועיל לו מסירה בסימטא לפי טעמו של רשב"ם כיון שאי אפשר לקנות במשיכה וגם בשערי דרב היי גאון מצא ר"י כן דעדיף ליה קניין משיכה ממסירה ור"ת מפרש דמסירה עדיפא ממשיכה כפי' הקו' ואין נראה לר"י כדפרשתי, עוד פירש ר"ת דמסירה קונה ברשות הרבים שאין ראוי למשיכה וכל שכן בסימטא דמסירה חשובה ממשיכה ואין נראה לר"י ורבינו חיים כהן פירש דודאי מסירה אינה קונה בסימטא ולא מטעמא דרשב"ם אלא משום דסימטא רשות של יחידאה והקודם בו זכה בו וסתמא דמילתא המוכר קודם והביא בהמתו שם קודם [שיבא] הלוקח ואם כן הוי מקום בהמתו כחצירו ואין מסירה מהני ברשות מוכר ואע"ג דמשיכא קניא שם שהלוקח עוקר הבהמה ממקומו הראשון דהיינו רשות מוכר ומייתי לה במקום אחר, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (שם), אע"פ שאפשר להגביה אותו לא הוצרכו הגבהה ואם הגביה קנה והגבהה קונה מכל מקום אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא — פ"ה סימטא זוית שאצל רשות הרבים ואינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד עכ"ל. — או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם.
<h2>דף כו.</h2>
אמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כ"ו) שהקרקעות נקנין דבר תורה בג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה, לס"ג, בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב שטר, לס"ג, ואם תאמר ומאי מהני הדמים כיון דבעי שטר מכר עדין יש לומר דמהני במוכר דאמר לא יקנה הלוקח עד שיתן הדמים, ל' תו'. ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטר איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, לס"ג כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למהדר לא מציתו למהדר (בם) [בכו] אי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למהדר הדרנא בי, עכ"ל התלמוד בפ"ק דקידושין (דף כ"ו), אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה בית מדין ערב וכעניין זה אמר פ"ק דקידושין (דף ז'), עכ"ל ס"ג, דקאמר התם וכן לעניין ממונא — פ"ה מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו מכורה מדין ערב, ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה [משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידיה] מקנה שדהו — הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני, תן מנה לפלוני ותקנה [לו] בו שדי קנה מדין שניהם, עכ"ל שם.
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה ואם אינו צריך לקרקע כגון הענבים העומדות ליבצר הרי הן כמטלטלין לקנייה ויש להם אונאה. כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה לבדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
אחד המושך ואחד המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחד למשוך בו או להחזיק בו הרי זה זכה לו וכן בשאר דרכי הקנייה.
מסקינן בפ"ק דקידושין המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שיהיו שניהם במכר או במתנה בין שהיה האחד במכירה והאחד במתנה במה דברים אמורים כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע ואפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר ליה קנה אותן על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו עם המטלטלין אע"פ שאינן צבורין לתוכה ואם לא אמר ליה קנה על גבי קרקע לא קנה וקרקע כל שהו קונין על גבי מטלטלין שירצה כדמסיק שם, עכ"ל ס"ג, דקאמר התם מעשה באדם אחד שהיה בירושלם שהיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע סמוך לירושלם ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וקיימו את דבריו ופריך ולקנינהו בחליפין ואיכא דמוקי לה לדמי — פ"ה (שם ד"ה לדמי) מעות היו בידו ליתנם במתנה וצבר דמי מאה צאן ומאה חביות עליו ולפיכך לא היה יכול להקנותם בחליפין דקיימא לן דמטבע אין נקנה בחליפין — ואיכא דאמרי דליתיה למקבל שיתן לו כיליו למקנה ואחר לא היה שם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן כיליו בשבילו ובמשיכה לא רצה לזכות לו על ידי אחר לומר זכה באילו לפלוני דלא סמכא דעתיה סבר (שאינו) [שמיט] ואכיל — פ"ה (שם) דעתיה דהאי נותן לא היה מאמין אנשי המקום, עכ"ל שם פרק קמא דקידושין.
המטבע אין לו דרך שיזכה כל מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין [קנה] המעות, לס"ג ומתנה אלימתא היא דנכסין שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כדנפקא לן בקידושין (דף כ"ו) דכתיב (דה"י ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות (ולמגרעת) [ומגדנות] עם ערים בצורות אשר ביהודה ולכך כותבין בשטר אקנייתא ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי משום מטבע דקני ליה לההיא קרקע באחריות השטר ואע"ג דלא קנו מניה משום דקרקע נקנית בשטר ואגב קרקע קני ליה למטבע אבל לגבי מטלטלי הכי נמי דקני משום חליפין ומה שכותבין בכל שטרות אגב קרקע אפילו הן לקנות מטלטלין לרוחא דמילתא, עכ"ל ריב"ן. בפרק הזהב תו' או' ר"י דקניין אגב [קרקע] אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא, עכ"ל שנ"ץ פ"ק דקידושין. כתב רבינו משה (הלכות מכירה פ"ו ה"ז) והוא שיהיו אותו המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחר אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקעות ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב.
בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאינו שוה כלום, לס"ג, אע"פ דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כ"א) מי שרוצה להראות חתימתו יראנה על החרס משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזוייף הוא לשם מדבר בשטר העומד לראיה, במה דברים אמורים במוכר שדיהו מפני רעתה — פ"ה (קידושין דף כ"ו) דניח ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למהדר ביה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן הדמים, עכ"ל ס"ג, דאמר שמואל (שם) לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיכתוב לו השטר ועד שיתן לו דמים ואם תאמר למאי מהני שטר כיון דבעינן מתנת דמים עמו יש לומר דמהני במקום שכותבין שטר דלא קנה עד שיכתוב השטר, עכ"ל פ"ק דקידושין (שם).
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
<h2>דף כו:</h2>
ואם הקנה (המוכר כליו ללוקח) [אחד כלי למוכר] כדי שיקנה הלוקח אותו (המוכר) [הממכר] זכה הלוקח ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחזו ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתוק את כל הכלי מיד המקנה לו לפיכך אם הקנה במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלוש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי וכן אחז פחות משלושה והיה יכול לנתוק כל הכלי הרי זה קנה וכן אמר רב אשי (ב"מ ז') האי סודרא כיון דתפס ביה שלוש על שלוש כמאן דפסיק דמי וזה שכותבין בשטרות וקנינא מן פלוני במנא דכשר למקנייא במנא להוציא פירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למקניה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר, לס"ג. ומה שנהגו לקנות בכליו של עדים הכי תקינו גאונים ועדים שליחות דקונה ומקנה קעבדי וכיון (דקנו) [דקני] ממקנה (ומקונה) [דנקיט] סודר בידיה גמר ומקנה, עכ"ל תוס' (עיין קידושין תוד"ה הא).
אומר ר"י (קידושין כ"ו ד"ה ה"ג) כי מעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבל מתנה, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב), תדע שכל התלמוד מלא שתועיל קניין סודר על ידי אחר שהעדים קונין מן המקנה בעבור הקונה כדאמר אקניה וקנינא מיניה (ב"מ מ"ז) ובכמה דוכתי דקאמר וכשקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילים לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קניין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קניין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אינו מועיל כשנעשה שלא בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו העדים ועוד ראיה מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דאוקמיה רב אשי בשטרי הלואה וסתם אקנייתא בסודר וגם רבינו חננאל (ב"מ י"ג) כתב בהדיא שטרי אקנאה דרב אשי בחליפין ולאו מילתא היא לדחות דמיירי התם שעשאום המלוה שלוחים לעדים ועוד אי כשעשאן שליח מועיל הקניין שלא בפניו גם כשלא עשאו נמי שליח יועיל דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות הוא שנחשב כאילו עשאו שליח לזכות בעבורו כדאמר בב"מ פרק קמא (דף י"ב) ובפרק איזהו נשך (שם ע"ד) ובפרק אין בין המודר (נדרים ל"ה), ועוד אין שום סברא לחלק בין קניין דחליפין לשאר קניינין דאשכחנא שמועילין שלא בפניו דבשטר זכין לאדם שלא בפניו גבי גט שחרור וכן בכסף וכן במשיכה כדפריך הכא ונקנינהו נהליה במשיכה, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין.
<h2>דף כז.</h2>
הקרקעות העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין, לס"ג ושמא שכירות אינו נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ צ"ט ועי' קידושין כ"ז תוד"ה ומקומו) כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ונראה לר' שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להו רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו בסיפא דקתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא השאיל להם מקום ויקנה להם בחליפין אלא מכאן נראה לדקדק שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ואין לומר דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא מקני בהן אגב דהניח[א] למאן דאמר מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם אלא לר' אבא דאמר לא קבלה אלא מטעם חצר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) ליכא למימר האי טעמא, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין, והוא הנקרא קניין ונחלקו בה אמוראים (ב"ב פ"ו) יש אומרים בכליו של קונה ויש אומרים בכליו של מקנה והלכתא כדברי אומר בכליו של קונה הילכך עיקר הדרך הוא שיתן הקונה למקנה כל שהוא ואומר קנה זה חליף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה לוקח הקרקעות או המטלטלין בכל מקום שהן אף על פי שעדין לא משכו ולא נתן את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
המקנה קרקע כל שהו והקנה לו על גבי[ו] שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה ונראה לרבינו משה (הלכות מכירה פ"ו הי"ד) שגם זה יכול למחול אחר שמקנהו וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא כדאיתא בקידושין (דף כ"ז) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"א) ונראה לר"י בעניין שאמר לו אגב, לס"ג (עיין ב"ב ע"ז תוד"ה נקנה), דאמר רב הונא (קידושין כ"ז) ג' שטרות הן תרי הא דאמרן זכו בשדה זו לפלוני — פ"ה החזיקו בו לצרכו — וכתבו לו את השטר — פ"ה לראיה — חוזר בשטר — פ"ה אם אמר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו — ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ואידך אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר (ללוה) [למוכר] אע"פ שאין (מלוה) [לוקח] עמו כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא — פ"ה כגון דאמר ליה קנה קרקע (שחזקה) [בחזקה] [והשטר] עמה, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ו).
והילכתא צבורין לא בעינן אגב קני בעינן. הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחד אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין אגב הקרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה שני את המטלטלין ואם תפשן קודם שיחזור בו המקנה אין מוציאין מידו שהרי בעיא היא ולא איפשטא, ס"ג דאיבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחד מהו — פ"ה (ד"ה שדה לאחד) אמר ליה בעל השדה קנה השדה לעצמך ואגבן יקנו מטלטלין לפלוני ולא איפשיט — אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן — פ"ה לא שנו דמטלטלין ניקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתיה למיקני כולהו אחזקיה אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו ותניא כוותיה, עכ"ל בפ"ק.
<h2>דף כז:</h2>
בפרק קמא דקידושין (דף כ"ז) תניא המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן פ"ה (שם ד"ה בד"א) דקני בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה (כשנתן), במה דברים אמורים כשנתן דמי כולן לס"ג, ואם תאמר אם כן בלא חזקה קנאם מטעם הכסף שמסר ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא, עוד יש לומר דבמתנה מיהא קנה כולן בחזקת אחת בלא כסף, מפי' הר"מ, ורבי שמואל מאיבר"א פירש דמיירי כגון שהמוכר חייב ללוקח מעות בשכבר והשתא ניחא דבאותן מעות לא היה קונה הקרקע אם לא מטעם החזקה כי היכי דאינו יכול לקדש בו האשה דהמקדש במלוה אינה מקודשת כך אינו יכול לקנות בם קרקע ובהא יפה כח החזקה שקונה כולן כיון שהחזיק באחת מהן ובלבד שיהא חייב לו מעות כנגד כל שדותיו, עכ"ל התוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז ד"ה במה), והא דאמר שמואל פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד) דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד הני מילי בנכסי הגר דהפקר אבל הכא דדעת אחרת מקנה אותן קנה הכל ובחולסית (ובמעילה) [ובמצולה] איכא ב' לשונות פרק הבית [ב"ב ס"ז ע"א] אם החזיק באחד מהן אם קנה את חברו אם לאו משום דלא שוו תשמשתייהו. הא דאמר פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) דמצר מפסיק היינו דוקא בנכסי הגר או במכר היכא דלא נתן דמי כולן, עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין (עיין ב"ב נ"ג תוד"ה אותה) אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לס"ג. נראה לר' דאם אמר לו בהדיא קנה כולם בחזקה של זו אע"פ שלא נתן דמי כולן קנה כמו שקונה במתנה דלא מיחסר נתינת דמים, עכ"ל שנ"ץ.
מסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמר ליה קנית קנית פי' התוספות (ד"ה באפסר) וכגון שכולן קשורות באפסר אחד והוא אוחז בשערה ובטלפה של אחד מהן קנה השאר כיון דאגדו בידו שכולן קשורות ואין דבר מפסיק ביניהן וכשאחז בטלפה של אחת כאילו אחז בכולן ונראה דדוקא כשנתן דמי כל הבהמות כי היכי דבעינן בשדות שנתן דמי כולן, עכ"ל התוס' פרק קמא דקידושין.
<h2>דף כח.</h2>
תנא (שבועות דף מ"ח) איזהו בן הבית שיש לו להשביעו בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות אבל בן בית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ויוצא אינו יכול להשביעו בספק חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ושתקו והלכו להם ולא תבעם מיד אינו יכול לחזור ולהשביעם מטענת ספק אבל אם היה לו טענת ודאי משביעין עליה ומגלגל בה כל מה שירצה וכן אם נתחייב לו שבועה אחר זמן בין של דבריהם בין של תורה כגון של שותף או בן בית הרי זה יכול לגלגל עליו שבועה שלא גזלתני בשותפות שבינינו וכן בן בית וכן כל כיוצא בזה וכן המסקנא בגמרא (שם) דמגלגלין אפילו בדרבנן אף בספק כדאמר בקידושין (דף כ"ח) אשכחן ודאי פי' שמגלגלין שבועה על טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין עליו שבועתו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר ספק מנלן, פ"ה טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מ"ה) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וקתני דמגלגלין מנלן, תניא ר' שמעון בן יוחי אומר נאמרה שבועה בפנים פי' בסוטה ונאמרה שבועה בחוץ פי' בממונא מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ח). ונראה לר"י (שם בתוספות ד"ה נאמרה) שאין מגלגלין בטענת ספק אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון האריסין והשותפין דאכי האי גוונא אמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו (שבועות דף מ"ח) דמגלגלין וסוטה נמי שאנו למדין ממנה יש לו קצת לחוש לזנות דמעיקרא כיון שנתפרצה בכך שהרי קינא לה ונסתרה אבל אם נתחייב אדם לחבירו שבועה אינו יכול לגלגל ולומר השבע לי שלא גנבת לי מעולם דבר, עכ"ל [תוס'] שנ"ש בפ"ק דקידושין (דף כ"ח).
ומסקנות ההלכות בפרק הזהב (ב"מ מ"ו) ובקידושין (דף כ"ח) כל הנישום דמים באחר שהם כל המטלטלין קונין זה את זה כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואחר כך החליפו כיון שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשים ברשותו ואע"פ שעדיין לא משך, לס"ג.
והא דבפרק הזהב (ב"מ מ"ז) דווקא נעל רוצה לומר כל דבר דדמי לנעל והיינו כל דבר שמשתמשין בו כי נעל ושור וחמור גופייהו כי נעל דמו ונעשה חליפין אפילו למאן דאמר פירות לא עבדי חליפין ומטעם נמי שפי' הכא דכיון דחזו למלאכה שמשתמשין בו ככלים, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (דף כ"ח ד"ה הכי).
<h2>דף כח:</h2>
פסק רב היי בשער י"ג שהמחליף דמי שור בפרה כיצד ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמישים זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים מאחר שנתחייב שמעון בחמישים זוז אילו והיה לו יין או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין והיה רוצה למוכרן ואמר ליה ראובן מכור אותם לי בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר ליה הן לא קנה ראובן המטלטלין כי דברי ר' יהודה עיקר, לס"ג כדקאמר דיקא נמי ופסק דהחליף שור בפרה או חמור בשור קנה, לשון תוס' דקידושין (דף כ"ח).
ודווקא בהדיוט אבל גזבר דהקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמה ששנינו פ"ק (קידושין כ"ח), [ובפרק הנזקין] (גיטין נ"ב) שמעות דיתומים קונין במקום שקניין ריוח להם, ס"ג. תנו רבנן (קידושין כ"ח) רשות גבוה בכסף כיצד בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד דאמר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה משכו במנה — פ"ה משכו ההדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה — ולא הספיק לפדותו — כלומר לתת דמיו לגזבר — עד שעמד במאתים נותן מאתים — דכי איקור ברשותיה דהקדש איקור הואיל ולא נתן המעות — דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן לו מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש — פ"ה שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל — פדאו במאתים — פי' נתן המעות — ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים דכתיב ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, עכ"ל התלמוד פרק קמא דקידושין (שם). אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נ"ב) יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא וקא יהיב זוזי ליתמי אפירי וזול אין הלוקח יכול לחזור בו איקור יכולים היתומים לחזור בהן שלא יהא הדיוט חמור מכח הקדש ופי' התו' (שם ד"ה יהבי) (דגבן) [דגבי] היתומים מן התורה אין קונין בהם אלא משיכה אבל רבנן נתנו בהן כח הקדש לקנות בכספא במקום שמרויחים ובהא שמפסידים אוקמו אדינא שאין קונין אלא במשיכה אע"ג דקאי הדיוט במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהם ולא יבא להם הפסד על ידי תקנת חכמים שאלמלא התקנה יכולים לחזור בהם אפילו קבלו המעות אם רוצים לעמוד במי שפרע ויתומים אינם במי שפרע משום שהם קטנים, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ט ד"ה אטו).
<h2>דף מא:</h2>
האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קניין ועדים אלא באמירה בלבד בינו ובין חבירו ואין צריך עדות אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם בשאר הטענות.
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והוא הדין לכל התורה כולה ומה משלחכם בני ברית אף [לכל התורה כולה] משלח בן ברית, לס"ג. ראובן שתבע שמעון לדין ואמר שלחת לי על יד גוי לבנות ביתיך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אמר להד"ם אין צריך לשמעון לישבע כי זהו טענת שמא וכל טענת שמא אין צריך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בית, לשון תשב"ץ (סי' תק"ד).
עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל ובן דעת הוא וישנו במקצת מצות נעשו שלוחין במשא ובמתן אבל מי שאינו בן דעת כגון חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחין ולא עושין שליחות מהן, לס"ג.
<h2>דף מב:</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו) אילו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ההקדשות ואפילו ביתר משתותא) במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במקרקעי בין במטלטלין חוזרב) אמר רב נחמן בפרק האיש מקדש (דף מ"ב) האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהם שיחלוקו בשום הדיינים אפילו טעו בשתות בטל מקח שהדיינים ששמו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל כרבנן דפוסק רב נחמן כמותן ואין הלכה כר' יהודה שאמר (ב"מ נ"ז) אף המוכר ספר תורה ומרגליות אין להם אונאה וכן פסק רב היי (סמ"ג) (בספר מקח וממכר). וכשם שאין אונאה למוכר קרקעות כך אין אונאה לשכירות קרקעות וכן שכירות פועל אין לו אונאהג). א) מיהו מפלגא יש להם אונאה כדאיתא בירושלמי (כתובות פי"א ה"ד) ובתוספות (ב"מ נ"ז ד"ה אמר) וצ"ע. ב) דאמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעותי ופוסק רבינו משה שאפטרופוס של יתומים כשליח בית דין שמכרו בנכסי יתומים וטעו בין במטלטלין בין בקרקעות אם טעו בפחות משתות הרי זה מחילה כהדיוט טעו בשתות בטל מקח ואם רצו שלא לבטל המכר ויחזרו אונאה מחזירין לא יהא כח הדיוט חמור מהם ופוסק רבינו משה שבית דין שמכרו קרקעות או עבדים של יתומים שוה ה' בו' אין הלוקח יכול לחזור בו לא יהא כח הדיוט חמור משל יתומים (מן) [וכן] הדין באפטרופס שמכר קרקע שאין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פרק י"ג הלכות ט' י"א). ג)0כשם שיש אונאה בפירות כך יש אונאה במטבעות כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ"ד דינר של כסף וצרפה בעשרים דינר או בשמונה ועשרים הרי זה מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצרוף פחות מכאן מחילה, וכן אם היתה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במניין ולא במשקל מחזיר עד מתי יש לו להחזיר הדינר או הסלע בכרכים עד כדי שיראה לשולחני בכפרים שאין השולחני מצוי שם יש לו להחזיר עד ערבי שבתות שאין מכיר הסלע וחסרונה ודומיה אלא השולחני, והוא הדין למוכר ספרים או אבנים טובים ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד כדי שיראום לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאים בדברים אילו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר. (הטוען) הנותן סלע חסרה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש הרי זה מחזירה ואם אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא אם כן קבלה ממנו במידת חסידות. המוכר שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו עד שהוקר ועמד בח' הרי המוכר חייב להחזיר האחת של האונאה שהרי נקנה המקח וחייב להחזיר וכשהוקיר ברשות לוקח הוקיר וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל ועמד על ג' הרי הלוקח יחזיר סלע של אונאה שהרי נקנה המקח וברשות הלוקח הוא, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פי"ב, ה"ט—ט"ו).
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט) שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ולא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות ולא עבדים ולא שטרות אין בהן אונאה אלא במוכר שלו או לוקח לעצמו אבל השליח שטעה בכולן בכל שהו חוזר.
אמר רבא (קידושין מ"ב ע"ב) המוכר לחבירו במדה במשקל במניין בין במקרקעיא) בין במטלטלי וטעה בכל שהו חוזרב). א) כגון דפליגי במשחתא פ"ה שחלקו בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה, עכ"ל בתחילת האיש מקדש (דף מ"ב ד"ה בעילויא). ב) בפרק קמא דב"ב (דף ח') רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת דין תורה העובר על קיצתן ורשאין בני העיר לפסוק ביניהם שלא יעשה האחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך במה דברים אמורים במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן העיר אבל אם יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהם מועיל כלומר ואין רשאין לענוש אדם אלא על פי חכם, לשון ס"ג. פירש הקונטרס (קידושין דף מ"ב ד"ה חוזר) דאין זו כשאר אונאות דקיימא לן בה פחות משתות מחיל אניש דהתם אין כל האדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות היא זו ואדעתא דהכי לא עבד, עכ"ל. ופסקו התו' ואם כן אם קנה אדם ספר אחד ונמצא חסר באמצע בטל המקח וחוזר המעות, עכ"ל בפרק האיש מקדש.
בפרק שני דקידושין (דף מ"ב) מסקינן דשלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואם אמר לחברו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח מתשלומי כפל וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. וכן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים שלח בידי פקח פקח חייב דאין שליח לדבר עברה, עכ"ל תו' בפ"ב.
<h2>דף מג:</h2>
בפרק האיש מקדש מסקינן דשליח נעשה עד בכל דבר, לס"ג, בין לקידושין בין לגירושין בין לדיני ממונות ששלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר, עכ"ל תו' (עיין שם בתוד"ה והשתא ובתוס' ר"י הזקן שם). ואמר רבא השולח ממון שבידו ביד של שלוחו ואמר הולך מנה זו ביד פלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתי ובעל חוב אומר לא קבלתי זה נשבע שנתן — לס"ג ונאמ' מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כדאמר פרק קמא דקידושין (דף ז') אמר לשנים הוליכו מנה זו לפלוני עכ"ל תו' — וזה נשבע שלא לקח וישלם זה לבעל חובו או לבעל הפקדון, לס"ג, ונפסד מן הדין כחנוני על פנקסו להיות נשבעים ונוטלים ודלא כבן ננס, עכ"ל תו', ואפילו היו השלוחים שנים אין עדותן מועלה מפני שהם נוגעים בעדות מפני שחייבים לישבע היסת (עיין שם בתוס' ד"ה והשתא), במה דברים אמורים כשהשליח ובעל חוב מכחישין זה את זה אבל אם מת אחד מהם או הלך למדינת הים אין הלוה יכול להשביע אחד מהם שהרי אין כאן מי שטוען עליהם להכחישן בודאי אלא מחרים סתם ומשלם החוב שעליו וכן כל כיוצא בזה.
לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים [משמעון] ובא ראובן ואמר לא שלחתיו אלא ליקח כ' דינר בלבד והכ' דינר הביא לי הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא ליקח העשרים וכ' דינר הביא לו [ש]יש לו דין של מודה במקצת (וישבע ראובן שלא בא בידו אלא עשרים) ולוי ישבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי כולם לראובן וישלם (ל)שמעון מכיסו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף מז.</h2>
הקונה דבר מחבירו ונתן לו הדמים וטעה במניין המעות ולאחר זמן תבעו המוכר ואמר מה שנתת לי אינן אלא תשעים נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו לאחר כמה שנים בין בקרקעות בין במטלטלין (קידושין מ"ז באוקומתא דרב הונא).
הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר ליה המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותו אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אחר כך בא וטול את שלך. מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו אע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות[ך] חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן (הוא רשו') [הורו רבותי]. [ו]מפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה שהוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פ"ז ה"ג—ה"ד פי"א הט"ז).
<h2>דף מז:</h2>
גרסינן פרק הספינה (ב"ב ע"ז) ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
<h2>דף מח.</h2>
מחל לחבירו חוב שהיה לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים לבד ואין צריכין דבר אחר וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו בין שנתן לזה מנה בחוב שהיה לו אצלו בין שנתנו לזה במתנה בין שהיה המנה חוב אצלו בין שהיה פקדון בידו כדאיתא בפרק קמא דגיטין (דף י"ג), לס"ג, ולא מבעיא במתנה מרובה שצריך מעמד שלשתן אלא אפילו במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן, עכ"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ד).
גרסינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שהיתה מלוה ישנה בין שהיתה פקדון ודבר זה אומר שם (דף י"ד) שהיא התלת מילי דהוו הלכתא בלא טעמא לפיכך אין למידין ממנה לדין אחר. ובפרק שני דקידושין (דף מ"ח) משמע שאינו יכול למחול, לס"ג. התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש התם במלוה על פה פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן והיה יכול לומר איבעית אימא דכולי עלמא [אית להו דרב הונא] לא שנא מלוה לא [שנא] פקדון ובאשה סמכה דעתה קמפלגי כמו שאמר למעלה שמע מינה שאינו יכול למחול שאם חזר ומחלו אינו (מועיל) מחול אע"ג דמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול, כך פסק ר"י וכן הגיה ר"ת בספר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול והא דקאמר חזר ומחלו מחול היינו דווקא [כ]שהלוה אינו לפניו בשעה שמכר לו השטר.
פסק רבינו תם ור"י ב"ר אשר (גיטין דף י"ג תוס' ד"ה גופא) דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן, עוד שם (ד"ה במעמד שלשתן) פוסק רבינו תם שתקנה זו דמעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא אין להוסיף עלה ואם הגוי נפקד והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן יכול ליתן לגוי ואפילו במעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה בו, דגוי אפילו במעמד שלשתן יכול לחזור וחייב הנפקד להחזיר למפקיד אמנם אם אין הנפקד יכול לישמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים חייב לו אז ודאי יתן לו ואינו חייב כלום למפקיד ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציא בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעמא כל שכן ממון גוי ואף כי בדיניהם קנה, כדרך שאין צריכים עדים במקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה [וכפירה] כדאיתא פרק האומר בקידושין (דף ס"ה) דלא אברו סהדי אלא לשקרא מפני המשקרין כן במתנה, לס"ג.
<h2>דף מט:</h2>
בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ז) כתוב, ההוא בצורתא דאתו בנהדרעא אתו כולי עלמא זבני לאפדנייהו — פי' בתיהם — לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן דינא דהדרי אפדנא למרייהו והמכר אינו מכר, פירש רב אלפס והוא דגלי אדעתיה [דמשום דצריך לזוזי כך וכך הוא דזבן אבל אי לא גלי אדעתיה] לא מחייב לוקח לאהדורי דהוו דברים שבלב ואינם דברים. וכן פירש המיימון ז"ל (הלכות מכירה פי"א ה"ח ט') מי שמכר חצירו או שדיהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטין בדמי החצר והרי זה כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותו הארץ או שלא נסתייע לו לעלות או לקנות החטין הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כל כיוצא בזה אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא [מוכר] ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ואינו נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים. מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם מכרו או נתנו לאותו פלוני קנה ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו לא קנה, וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח לזמן פלוני או כשיתן הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה, עכ"ל מיימון (שם ה"י).
<h2>דף נט.</h2>
[מ]מעשה דרב למדנו בפ"ג דקידושין שהנותן מעות לחבירו לקנות בו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאין היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו והוא שיחזור ויודיעו ואם יפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו.
<h2>דף סא.</h2>
כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי, כל התנאי שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ויהי התנאי דבר שאיפשר לקיימו ואם חסר אחד מכל אלו אין שם תנאי (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ו, ה"ז).
<h2>דף סב:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף סה:</h2>
זה הקניין אינו צריך להיות בפני עדים אלא אפילו היה בינו ובין חבירו קנה שלא הצריכו עדים לדיני ממונות אלא לכופר ממון אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריכים עדים אלא כיון שקנה באחד מן הדרכים שקונין בהם בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בכסף בין בקניין בין בשטר בין בחזקה קנה אע"פ שאין עדים, לס"ג. מר זוטרא ורב אחא ברי דרב מרי איסור' פליג נכסי בהדי הדדי אתו לקמיה דרב אשי א"ל על פי שנים עדים דקאמר רחמנא — פ"ה על פי שנים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריכה עדים — משום דאי בעי למהדר — פ"ה ולומר לא כן היה — לא מצי הדרי — פ"ה לא יוכלו לומר כן שאלו יעידום הוא שהצריכו עדים — ואנן לא הדרינן — פ"ה אין אנו שקרנים ולא הדרינן בו ואין אנו צריכים עדים — או דילמא לא [מקיימא] מילתא אלא בסהדי — פ"ה ואפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאת שאני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתינו כלום — אמר להו לא איברי סהדי אלא לשקרי — פ"ה הכופרים בדברים לומר לא כן היה, עכ"ל בפרק האומר (קידושין ס"ה).
פסק רבינו תם ור"י ב"ר אשר (גיטין דף י"ג תוס' ד"ה גופא) דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן, עוד שם (ד"ה במעמד שלשתן) פוסק רבינו תם שתקנה זו דמעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא אין להוסיף עלה ואם הגוי נפקד והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן יכול ליתן לגוי ואפילו במעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה בו, דגוי אפילו במעמד שלשתן יכול לחזור וחייב הנפקד להחזיר למפקיד אמנם אם אין הנפקד יכול לישמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים חייב לו אז ודאי יתן לו ואינו חייב כלום למפקיד ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציא בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעמא כל שכן ממון גוי ואף כי בדיניהם קנה, כדרך שאין צריכים עדים במקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה [וכפירה] כדאיתא פרק האומר בקידושין (דף ס"ה) דלא אברו סהדי אלא לשקרא מפני המשקרין כן במתנה, לס"ג.
האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קניין ועדים אלא באמירה בלבד בינו ובין חבירו ואין צריך עדות אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם בשאר הטענות.
<h2>דף עג:</h2>
תניא בתוספתא דקידושין (פ"ב הי"א) המבקש לקנות מקח וממכר מחבירו מוכר אומר במאתים זוז אני מוכר והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך נתקבצו ומשך זה המוכר סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן לו אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן מאתים. שנינו בפרק אחרון דקידושין (דף ע"ג) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו ופי' רבינו חננאל (שם בתו' ד"ה בד"א) שנאמן במגו שאם היה רוצה ומוסרו לו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. שם ובפרק קמא דב"מ (דף ב') שנים אוחזין בטלית של מקח זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כו' ויחלוקו, לס"ג, [ומקשה] התלמוד (שם) ונחזי זוזי ממאן נקט ופי' ר"י שאין רואין במקחן שהרי שניהם אדוקין בו (ומוקי) [ומקשה] אפילו אין המוכר לפנינו שנוכל לשאלו נשאל לבעלי דינין ממי קבל המוכר את המעות ומסתמא לאותו נתרצה אלא בזה אומר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה אע"פ שלא נתתי המעות ודווקא דנקיט מוכר זוזי מתרויהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה פי' יכול להיות שהמוכר לא נתן לב לדעת הא אם ידע מועיל (מצד) [כעד] אחד לעניין של זה שהוא מסייע יטול חציו בלא שבועה.
